נמל יפו - חבל הסירה 

יש ואני מוצא עצמי משוטט אנה ואנה לאורך המזח של נמל יפו, מתבונן וסוקר, רואה ומבחין, רושם לפני לחזור לכאן פעם ועוד פעם כי אין כמעט עיר שמדברת אלי כה רבות כמו יפו.


כל אימת שחש אני בודד, משועמם או מן הסתם, עצוב, אני יורד לכאן. אל הסמטאות ואל המסגדים, אל הכנסיות ואל הגלריות הריקות מתיירים, אל לבני הכורכר המתפוררות, שהן מסד לבתי העיר הערבית הקדומה, אל החפירות הארכיאולוגיות והסיפורים, אל התצפיות המרהיבות והשקיעות, ואל הנמל השקט.

הנה סירת דייגים שבה אל הנמל, ושם הרחק קריאת המואזין נשמעת. הדייגים הערביים מזדרזים לקשור את .סירתם אל המזח, ומבהילים להקת שחפים זללנים המלקטים כמעט מכל אשפה הצפה על מימי הנמל העכורים . בתרגולת מיומנת הם פורקים ארגזי דגה עמוסים לעייפה במיני דגיגים, שרצים ורכיכות בלתי מזוהות.

בוודאי יימצא מי שיתענג על תבשילי פירות הים. דגיגים כמעט שקופים עוד שורדים כאן בטינופת המימית הזאת, לך תבין את מנהגו של עולם ועד כמה הסתגלותם של בעלי החיים מהירה ודייקנית, או שמא לא.
ובעודי מהלך לכאן או לשם, מצלם ומסתכל לאחור, מאזין לקריאות מסתלסלות של דייגים, מצאתי לנכון להנציח גם את התמונה הזו. שניים או שלושה גלילי חבלים, כרוכים זה בזה ויוצרים הרמוניה צבעונית מלנכולית משהו מונחים כאן על המזח, מלפפים את יתד הקשירה המסומנת וצובעים את אבן המזח האפורה והעכורה באיזושהי אופטימיות .זהירה. כבר מזמן רשמתי לפניי כי לא רק הטבע הוא הצבע, בוודאי לא בחורף וכמובן שלא בנמל יפו.

זהו הנמל אשר אלפי שנים שימש השער הימי לארץ ישראל. לכאן כיוונו מאות אלפי עולי רגל נוצרים וצליינים, שמים פניהם לירושלים, מבקשים להשתטח על הקבר הקדוש ולבקר במקומות בהם חי, פעל ועלה השמיימה המשיח. על המזחים כמו זה, ואולי על גבי חבלים מעופשים כאלה, רק קצת פחות צבעוניים נפלו וצנחו עייפים רצוצים, מהוססים ומאושרים ראשוני העולים היהודים שעשו דרכם אל ארץ החלום ממולדת של ניכר.

אל מזחים כגון זה, ובאמצעות חבלים דומים נקשרו ספינות סוחר ומלחמה, לכל אורך ההיסטוריה, וכמעט כל מצביא או מנהיג ולוחם עגן כאן עם ספינותיו. והחבל שלי, איזה סיפור יוכל לספר לי? אילו ספינות הוא קשר, איזה רשת דייגים עמוסה הוא גרר, מה הוא ראה, ומה עוד יראה?